harmonia-dromit-summer-albums

הלילות מתחילים להתקרר ואשכרה אפשר לנשום לקראת הערב. חצבים, קרמבו ופחות דיאודורנט. סתיו הגיע. שדרן ועורך התכנית הרמוניה דרומית תומר קופר (מדי חמישי ב-17:00),הוא גם באופן לא מקרי הכותב מאחורי בלוג המוזיקה הרמוניה דרומית. והוא מסכם לנו את אלבומי הקיץ:

הנה הסיכום הקטן שלי לאלבומים הבולטים של יולי ואוגוסט. תשעה אלבומי אולפן + הוצאה מחודשת אחת ראויה. עדיין חם מאוד, אז מוזמנים לצלול קצת בתוך הפוסט ולהתקרר עם המוזיקה שמגיעה עכשיו.

Offa Rex – The Queen of Hearts

נפתח עם אחד משיתופי הפעולה היפים של השנה עד כה. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של ה- Decemberists. אחלה של הרכב, אבל לא מחובר אלי באופן עמוק. הפרויקט החדש שלהם הדליק אותי ממש. הם חוברים פה למוזיקאית הבריטית אוליביה צ'ייני ותחת השם Offa Rex הוציאו אלבום שכולו מחווה, אהבה ויופי לפולק הבריטי הישן. לפרקים הם ממש מזכירים פה את Fairport Convention וסנדי דני. סאונד

שמלא במוזיקה הזו, שירים ישנים שקמו לתחייה ומחזירים איתם הרגשה של שנות השישים והשבעים בפולק מהאי הבריטי. וזה די מגניב לשמוע את זה חי ונושם כיום בעזרת שיתוף הפעולה המפתיע שהוליד את האלבום.

This Is The Kit – Moonshine Freeze

נשארים עם ניחוח בריטי, אבל עם פולק יותר עכשווי. זה מגיע עם האלבום החדש של This Is The Kit, השם שעומד מאחורי המוזיקאית קייט סטייבלס ולהקתה. האלבום הקודם והמוצלח שלה מלפני שנתיים, Bashed Out, כיכב בלא מעט רשימות סיכום. אישית הגעתי אליו קצת מאוחר. תיקנתי את זה עם האלבום החדש ושמעתי אותו ברגע שיצא. האמת שכרגע אני לא חושב שהוא נופל מקודמו. התחבר אלי בהאזנה הראשונה

ולאט לאט הרצועות מחלחלות אצלי יותר עמוק בפנים. בנובמבר אני גם אראה את This Is The Kit לראשונה בלייב ומחכה בהחלט לחוות את השירים החדשים באופן הזה מולי.

Waxahatchee – Out In The Storm

עוד שם-במה שעומד מאחורי קול נשי. הפעם זו קייטי קראצ'פילד או Waxahatchee, שכבר ביקרה אצלי בסיכום שנה ב-2015 עם האלבום Ivy Tripp. יש לי הרגשה שהאלבום הנוכחי יתפוס יותר נפח. הוא מלא בכתיבה היפה של קראצ'פילד ומשלב גם קטעים חזקים יותר בסאונד. משהו שהגיע אולי בעבודה שלה פה עם המפיק ג'ון אגנלו, שעבד בשנים האחרונות עם דינוזאור ג'וניור וקורט וייל, שהוא בין השאר חבר לסצינה

המוזיקלית של פילדלפיה יחד עם Waxahatchee. אחלה של אלבום שנמצא ב-Level שווה של רגש פנימי וחוזק מוזיקלי חיצוני.

The Eagle Rock Gospel Singers – No Glory

אם ציינתי קודם את הסיכום לפני שנתיים, אז אחד האלבומים היחסית גבוהים שלי שם היה אלבום הבכורה של החבר'ה האלה. עכשיו הגיע הפולו-אפ שלו שדי ממשיך את הקו שמשך אותי אליהם דאז; גוספל שורשי מעורבב עם רוקנ'רול, הרמוניות קוליות נהדרות והרבה יופי מסביב. ה-Eagle Rock Gospel Singers עושים מוזיקה מהנשמה, עם ניחוח של כנסיה בשנות הארבעים אבל בקטע מגניב וחשמלי יותר. החצי הראשון של האלבום

הטרי מתעלה על השני לדעתי, אך הוא עדיין נשמע טוב כמכלול. אם נדלקתם ולא הכרתם, מומלץ בחום גם להגיע לאלבום הבכורה הנהדר ההוא.

Chris Robinson Brotherhood – Barefoot In The Head

ההספק של ה-Brotherhood, או CRB בקיצור, די מטורף. או יותר ספציפית הספק הכתיבה של כריס…הוא תמיד היה ככה, אבל עם ההרכב שלו עכשיו זה ממש בולט. לא מפסיק ליצור ולכתוב. זה אלבום אולפן חמישי כבר של הלהקה מאז 2012. הרבה פעמים אני צריך הפסקה הרבה יותר גדולה בין אלבומים, אבל איתם איכשהו תמיד יש משהו טוב בכל אחד. ב-Barefoot In The Head נשמע שכריס והחברים יצרו אלבום עם

בסיס פולקי ויותר אקוסטי שמולבשות עליו רצועות פסיכדליה וצלילים מגוונים שהיו שם איתם תמיד. זה מכניס הרבה צבע לדעתי ומשך אותי יותר מההוצאות האחרונות שלהם. האמת יש מצב שכרגע זה הפייבוריט שלי מאז אלבום הבכורה Big Moon Ritual של 2012. כיף של אלבום Psych-Folk שצינן לי לא מעט ימים חמים.

David Rawlings – Poor David’s Almanack

טוב, עסקתי פה בשילובים של פולק על צורתיו השונות, אז הנה אחד הכי פשוט שיש. אלבום חדש לדייב רולינגס, שלישי כבר במספר. אני תמיד אוהב לשמוע ממנו, למרות שמתגעגע יותר לזוגתו בחיים ובמוזיקה, גיליאן וולש (ועל זה בהמשך). כרגיל, גיליאן מגבה אותו בין השירים. וכרגיל, הוא יוצר כמה קטעים פשוטים וקסומים כאחד. תמיד יש לו את המספר שירי פולק המכשפים הללו. בשבילי Airplane הוא דוגמה לאחד מהם באלבום הנוכחי.

אך יש עוד. רולינגס הוא מנגני הגיטרה האקוסטיים הכי טובים ומוכשרים שאני מכיר ויש לו את היכולת להפוך משהו פשוט בבסיסו לקטע מורכב, עמוק ועם לא מעט משקל מוזיקלי כשהוא מגיע למאזין

The War On Drugs – A Deeper Understanding

אחד האלבומים המצופים של השנה, וזה לא היה המצב לולא מה שעשה האלבום הקודם של דה וור און דראגס – Lost In The Dream של 2014. אלבום שלחלוטין הקפיץ אותם מסחרית ומוזיקלית בקטע מטורף. לפחות הרבה יותר לדעתי מעל שני האלבומים הראשונים של ההרכב, הפחות מוכרים. אדם גרנדוסיאל השתלט לחלוטין על הלהקה שלו ומצעיד אותם היטב גם באלבום הנוכחי. הסאונד נשאר דומה, גם דברים אחרים, אבל זה

עדיין מעולה. פולו-אפ מצוין שבטח גם הוא יככב במצעדים והסיכומים השנה. והאמת? בצדק. ההצלחה המטאורית של הלהקה הזו בשלוש השנים האחרונות ראויה לדעתי. אמרתי זאת גם כשהגיע האלבום הקודם. הם נשמעים באיזה שיא יצירתי, במיוחד בקטעים הקצת יותר ארוכים, ששולטים באלבום. עוד לא יודע אם הוא מתעלה על קודמו, אך כרגע הוא לפחות באותה רמה, שזה לחלוטין מספיק.

Lukas Nelson & Promise of the Real

שנה מוזיקלית די מוצלחת הייתי אומר למשפחת נלסון. ווילי שיחרר מוקדם יותר השנה את God’s Problem Child הנהדר, ועכשיו מגיע האלבום הטרי של בנו לוקאס והלהקה שלו, Promise of the Real. בשנתיים האחרונות הם גיבו את ניל יאנג בסיבובי הופעות אדירים ומטורפים שסיקרתי וחוויתי גם על עצמי. עכשיו הם חוזרים להראות שהם להקה בפני עצמה בלי קשר, עוד לפני שדוד ניל הגיע. אלבום ה-Self

titled החדש עושה עימם חסד, עם רוקנ'רול משולב קאנטרי. יודעים לגעת פה ברגש שורשי בכמה שירים וגם להוציא את הגיטרות כשצריך (כמו בחצי השני של שיר הפתיחה, Set Me Down On A Cloud). אלבום שללא ספק יעשה את אבא ווילי גאה…בעתיד הקרוב הם יחזרו להופיע כנראה עם יאנג ואף הקליטו עימו אלבום חדש נוסף. טוב שבין לבין הם מזכירים לקהל שהם יודעים את העבודה גם לבד, במיוחד עם ההוצאה הנוכחית

Widowspeak – Expect The Best

ב-Widowspeak התאהבתי לפני חמש שנים כשיצא Almanac, האלבום הנפלא ביותר שלהם מבחינתי. זה היה שילוב מושלם של דרים-פופ עם פולק-רוק משובח. לפני שנתיים הם הוציאו את All Yours. שחיבבתי, אבל הרבה פחות מקודמו (דוגמה לזה היתה בדירוג שלהם אצלי בסופי שנה, עם טופ 20 ל-Almanac ואיפשהו בין 40-50 לקודם). עכשיו יצא Expect The Best. שם מעט יומרני, אבל נשמע טוב.

זה אלבום שאני עדיין בתחילת הרומן איתו. יכול להגיד שבינתיים הוא נמצא איפשהו בין שני האלבומים הקודמים שציינתי. עם כמה קטעים מאוד חזקים כמו When I Tried ואחרים שעוברים בנעימות ליד האוזן. נראה איך הוא יתגבש לי בהמשך. מוזמנים לבדוק בינתיים בעצמכם, בין אם נחשפתם אליהם אצלי או במקום אחר לפני כן, או אם זו היכרות ראשונה

Gillian Welch – The Harrow And The Harvest

רוצה לסיים עם הוצאה ששוחררה גם כן ביולי-אוגוסט, למרות שבמקור היא נולדה לפני שבע שנים. גיליאן וולש מעולם לא שיחררה את אלבומיה על תקליטים. שנה שעברה החלה בשחרור הוצאות ארכיון מהקריירה ובהמשך לזה, הוציאה הקיץ את אלבומה האחרון, The Harrow and the Harvest, בפורמט תקליט. עם עטיפה צבעונית חדשה ויפה וכל השירים המעולים שבו. אלבום שראוי להוצאה כזו. כזה שלהזכירכם זכה גם בתואר

אלבום השנה שלי פה בשנת 2011. הזדמנות טובה להיזכר בו וברצועות היפות שאפשר עכשיו גם לשמוע לראשונה תחת המחט.

Mogwai-EveryCountrysSun
harmonia-dromit-summer-albums

לחץ כאן כדי להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתה יכול להשתמש בתגיות הבאות בתגובתך:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>