layla-baopera_shlomi-shaban1

מאת: גיא אסיף

את החלק העליון של הבמה המחולקת לשני מפלסים החלו למלא חברי תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים. לאחר שהתיישבו כל הנגנים, היה אפשר לזהות כדור דיסקו גדול ממדים מרחף ממש מעל ראש המנצח. אותו חלק של הבמה היה גם ממוסגר בלוחות פלזמה שהציגו וידיאו ארט תזזיתי. לילה אלקטרוני באופרה.

המופע התחיל עם שלומי שבן, בביצוע של יצירה של שוסטוקוביץ', שתפקיד המיתרים והפסנתר עובד לסינתסיזרים. למרות ששבן, פסנתרן מחונן, מצליח להגיע לדיוק מושלם עם המנצח אבנר בירון, ולמרות שלעיתים צלילי הסינתים דיקו לרוח היצירה, כמו עם פריטה תכופה על כלי המיתר שנשמעה כאילו ממשיכה את הד הסינתים, הורגש בחסרונו נפח הצליל של פסנתר הכנף. האופי והקול של כלי התזמורת, בניצוחו של אבנר בירון, היה כל כך משמעותי שהיה חייב להיות מלווה עם קונטרה מצד הקלידים, שלא הגיעה. עד חלקו האחרון של היצירה. בזמן ששלומי המשיך לג'נגל בין 4 (!) סטים של קלידים, ווליום הסינתוז של הקלידים עלה במקביל לכלי התזמורת והתוצאה כבר התקדמה לקראת המצופה, בהרגשה ובסאונד.

שבן עבר אל כסאו המוכר של פסנתר הכנף, בעוד נכנסו לבמה בהתרגשות ההרכב האלקטרוני רד אקסס (דורי סדובניק וניב ארזי) ופתחו עם "Papa Sooma" שבו השירה של Abrão  (הזמר הברזילאי שמופיע בכמה וכמה קטעים של רד אקסס, וכן חתום בלייבל שלהם). עם עיבוד מצויין השתלבה התזמורת באופן ייחודי בטראק המוכר, כשאיתם איתמר דוהרי שהיה אמון על כלי ההקשה ונתן שואו לא רגיל, שכל דיג'יי היה רק חולם עליו. לפעמים לא היה כל כך ברור מה הצמד בדיוק עושה בלייב, והיה נראה שהם בעיקר מסובבים  נובים ומרימים פיידירם על הפלטות, לפעמים אפילו היו קצת אוף-ביט, וההרגשה הכללית הייתה שהם והתזמורת לא רוכבים על אותו גל.

מיד לאחר מכן השתלטה נגה ארז על הבמה, והעלתה הרבה סימני שאלה. שירה מהירה, שירה איטית, אוטו-טיון, ראפ, קולות רקע לתזמורת. ארז הייתה בכל מקום ובו בזמן בשום מקום בכלל. השירה שלה מצויינת, ונתנה רענון כקול החי הראשון ששמענו עד כה, אבל בעיקר השאירה את הקהל מבולבל.

תוספת של לופר, שסימפל את קולה של ארז בלייב, הצטרפותו של שלומי לבמה והקשה של איתמר דוהרי על ואזת חרס (!!) בהחלט הוסיפו נפח ואווירה מיוחדת להופעתה ולהתכתבות שלה עם התזמורת, בשירים “Toy”, "Worth None"

היה מעניין לראות לאן הכלים האלקטרוניים ייקחו את כלי התזמורת, כמו שבשלב מסויים הכינורות החלו לנגן בסימפול שנשמע כמו קולות רקע של נערות, מעין צווחות קלות שליטפו את האוזן, אפשר להגיד שהכיוון הזה הוא העתיד של האופרה.

סגירת המופע הייתה גם רגע השיא שלוף גם אם היה זה שיא מתון. רד אקסס ניגנו את הקטע המפורסם ביותר שלהם,  "Sun my sweet sun", כשאת הביט העיקרי ניגנה התזמורת בניצוחה של קרין בן יוסף בצורה יוצאת מן הכלל. הקיקים האלקטרוניים נותנו המשכיות לאבוב והבסון שמנגנים בחוזקה, בזמן שכל קלאפ מסתנכרן יפה עם כלי המיתר. העיבוד קלע בדיוק לצלילים הגבוהים,  וידע להשתמש בכלי המיתר, הנשיפה וההקשה בצורה מדוייקת, עד כדי להרים את הקהל מהכאות ולגרום לו לרקוד, אך ברוגע ולזמן קצר.

 

קרדיט תמונה: יוסי צבקר

לילה באופרה: ראיון עם שלומי שבן לקראת המופע "לילה אלקטרוני באופרה"
טור דעה: עטר מיינר - אין אחד כמוהו, וזה כל היופי

לחץ כאן כדי להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתה יכול להשתמש בתגיות הבאות בתגובתך:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>