ביקורת הופעה אלון עדר ולהקה מאת גיא אסיף

מאת: גיא אסיף

נראה שבשנים האחרונות המוזיקה הישראלית זנחה מעט את הרוק הישראלי המלודי. הז'אנר, מעין נישה ישראלית לאינדי רוק, היה כל כך אהוב בשנות ה2000 המאוחרות. שיריו הכילו שירים קצביים, בלדות, שילבו טקסטים אישיים שלפעמים אפילו הוגשו כסיפור, חלקם הומוריסטיים וחלקם מאוד חושפניים, שבסופו של דבר יצרו חווית הנאה שונה מכל שאר סגנונות המוזיקה. השיא שלה היה באמצע העשור הראשון של המאה, שיצאו אלבומים כמו "התחרות האולימפית" של שייגעצ,  "אולי זה אני" ו"הרגלים רעים" של יוני בלוך, "מדפים" של בית הבובות ו"אפרת גוש" של, כמובן, אפרת גוש.

אם להודות באמת, גם אני מעט שכחתי כמה כיף וחוויתי יכול להיות הז'אנר הזה, במיוחד בהופעות חיות, לכן כל כך שמחתי להזכר בכך שוב כשהגעתי להופעה של אלון עדר והלקה בבארבי. כמו שהוא מעיד על עצמו, עדר, 35, כותב יוצר ומקליט את המוזיקה שלו כשהוא פשוט נותן לדברים לקרות, והיה אפשר להרגיש את זה בכל רגע בהופעה.

ברביעי האחרון, השיקו אלון עדר והלהקה שחרור של שני אלבומים שהוקלטו במשך שלושה ימים בקיץ האחרון ("הקלטנו יותר מדי שירים אז פשוט הוצאנו שני אלבומים"), כשאת השני, "מחשבות על הדרך" שחררו כשבועיים לאחר הראשון  "משתלבים בנוף".

באופן לא שגרתי, ולמרות שזו ההופעה הראשונה שלהם בבארבי, כשמסביבו חברי הלהקה, יושב אלון עדר בקדמת הבמה ומולו מערכת קלידים שנראית עתיקה. מתרגש אך נינוח, מתחיל את ההופעה כשהוא משדר שהגיע לכאן בכדי להנות. בכל שיר עדר נותן את כולו, בוחן את גבול היכולת שלו ומגיע עד שנותן  את התחושה כאילו עומד להשבר, מצליח לדחוף עוד ועוד, לנמוך ולגבוה, ומצליח לרגש בכל שיר שהוא מגיש, כמו בביצועים המיוחד של "אישה שלי" ו"אל תעזבי אותי" וכמובן "קצת אהבה לא תזיק". אך לפעמים הנונשלט היה סוג של עקב אכילס, כשסיפר שחסך על תיקון הקלידים כי היה יקר מדי או כשירד לקהל ואיתו גם הסאונד של המיקרופון ולכן המומנט קצת נאבד.

כאורחת ראשונה עלתה דניאל קריאף, שמוכרת לנו כהקול הנשי של 'טיפקס', והצטרפה עם קול מקסים לשלושה שירים משותפים כשבשלישי כבר התעייפה והייתה צריכה גיבוי מעדר, מה שגרם לפספוס גדול בשיר הכה מצופה "שיר לאמא" . שני עלה מאור כהן, שנתן אתה קיק הרוקיסטי שלו להופעה והיוה תוספת מדוייקת להופעה כשזכינו לשמוע ביצוע משותף שלו עם עדר והלקה ל"רק אל תלכי".

הדבר הבולט ביותר בהופעה היה התקשורת עם הקהל, שלמרות שהיה קצת מנומנם עקב ושר כל מילה של כל שיר, כמו בשיר "בראש המשורר" כשנוצר מעין קנון משותף או ב"קריית שמונה" שהפעיל את הקהל במחיאות כפיים קצביות.

אנחנו צריכים את הז'אנר הזה בנוף המוזיקלי, ואין ספק שאלון עדר חייב להמשיך לכייף ביחד עם הלהקה והקהל, ועם השחזות קלות של רצינות זה יהיה מושלם.

 

קרדיט תמונה: אורית פניני

טור דעה: עטר מיינר - אין אחד כמוהו, וזה כל היופי
אינדי-לנד: לקראת פסטיבל שאפל 2018

לחץ כאן כדי להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתה יכול להשתמש בתגיות הבאות בתגובתך:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>