פסטיבל שאפל: בין מוזיקה מעניינת לאי קיום הבטחות

מאת: גיא אסיף

פסטיבלי מוזיקה תמיד ריגשו אותי, בין אם הם גדולים, קטנים, בארץ או בחו'ל. בכולם יש אווירה ואנרגיות שאין בשום אירוע אחר, ולכן אני תמיד משתדל לפקוד כמה שיותר פסטיבלים במשך השנה. לאחרונה עולות יוזמות רבות ומבורכות של פסטיבלים כאן בארץ, עם ניסיונות יפים ומבורכים של יצירת קהילת מוזיקה כאן בישראל. מה שמשותף לפסטיבלים שמתחרשים בעולם ולא קיים כאן בישראל הוא הדבר החשוב ביותר בקשר בין ההפקה לקהל – עמידה במילה ובקיום ההבטחות.

לכן, כשפסטיבל שאפל שהתרחש ברביעי האחרון, התחיל בשעתיים (!!) איחור, לא הייתי מופתע – אבל כן התבאסתי. הבילד אפ על פסטיבל אינדי אורבני היה כל כך גבוה שציפיתי למשהו שיכבד את הקהל שהגיע בערב רביעי פשוט להנות ממוזיקה ומשיתופי מעולה מסקרנים.

שרשרת הפאדיחות המשיכה כשעטר מיינר (שהוצג בליין-אפ כמופע פתיחה) שר שיר אחד בלבד, כשבהמשך הגיח לשיר כדי לשעשע את הקהל בזמן החלפת המופעים, ומיד אחריו עלו המסך הלבן, כשרק אחרי כמה רגעים מבינים שלסולן אין מיקרופון לשיר איתו.

המסך הלבן יודעים לתת שואו. מעין גרסאת אקסטרים של אביב גפן בשנות ה90 המאוחרות, רק שהפעם השואו היה לוקה בחסר ונתן הרגשה כאילו הם הגיעו לא מוכנים לערב הזה, למרות שלבני הדודים גילברט וגבריאל ברויד הצטרפו הפעם מתופף, בסיסט וצ'לנית שהוסיפו נפח להופעה. אפילו הצטרפותו של אסף אמדורסקי (והבת שלו שהצטרפה לשיר אחד) לא הצליחה לחפות על הלהקה, וגם כששרו ביחד את השיר שלו 'יקירתי' היה אפשר לשמוע את הקולות שלהם נשברים ולא מתחברים אחד לשני.

אי אפשר לקחת מהם את הסיום המרשים, כשנתנו גרסה דרמטית לשיר 'המם אותי' והראו איך הם יודעים לתת את הכל כשהם באמת רוצים.

במעבר מוזיקלי חד עלה לבמה שי צברי, שהתמודד מאוד יפה כשבמשך שני שירים רצופים (ושלושה עובדי במה) לא היה אפשר לשמוע את הגיטריסט שלו מנגן. שוב, מאוד מבאס.

עם זאת, החיוך של צברי, ואיתו הקהל, לא ירד לרגע. הקול המיוחד שמגיע לגבהים מדהימים, נע בין צלילים שמחליקים בנעימות לאוזן לבין סלסולים מזרחיים מרקידים, הצליח להזיז את הקהל בקלות ולהתמכר לאווירה, כמו בשיר "לווי אותי" שסחף את כולם.

אל צברי הצטרף רביד כחלני, ושניהם יצרו ביחד את שיתוף הפעולה המוצלח ביותר של הערב. כשהוא לא מפסיק לזוז על הבמה מהרגע שעלה, כחלני מנגן ושר בערבית ובעברית לסירוגין. היה כיף לראות אותם על הבמה ביחד.

את המופע הבא, של שי בן צור עם טייני פינגרס, היה מאוד קשה לעכל. מעבר לכך שתכנון התאורה נע בין מסנוור מאוד (עד כדי כך שלא היה ניתן לסתכל על הבמה) עד לחשוך מאוד (שלא היה אפשר לראות את מי שנמצא על הבמה).

במופע שבו הדגש הגדול הוא על האינסטרומנטים, הצלילים והמניירות הקטנות שבאפקטים המוזיקליים, אי אפשר להתחמק מכשלים בסאונד. שי בן צור אמנם אמן מוערך ומוכשר, אבל על הבמה הזו איבד את כל הייחודיות שלו ונבלע בתקלת הסאונד והתאורה.

כשהשעה כבר 1 וחצי בלילה וקהל רב נטש את האולם, נעשה חילוף בליינאפ ללא כל הודעה מוקדמת, כשהילה רוח עלתה על הבמה במקום להיות המופע הסוגר את הפסטיבל. בניגוד לקהל שהיה מנומנם, עלתה לבמה רוח עם אנרגיה מטורפת ובנאמבר פותח עם סאונד של מגפון שמאוד התאים לאווירת ההופעות שהיא משרה בהופעות האחרונות שלה, וששלומי שבן הצטרף היה רק אפשר להשאב לאנרגיה ששניהם שידרו.

המופע שחתם את הפסטיבל היה של קותימן אוקסטרה, הרכבו של קותימן שמשחק על הקו בין ג'אז, מוזיקת עולם ומוזיקה אלקטרונית ומצליח להפתיע בכל מופע מחדש. יחד עם אקו, הראפרית הלוהטת בסצנת ההיפ הופ הישראלית, הם עונים על הציפיות מהמופע ונותנים לנו שילוב מאוד מעניין של מוזיקה מצד האורקסטה ויכולות ווקאליות שחוצות את גבולות ההיפ הופ מצד אקו.

הערב נגמר כשרוב הקהל כבר לא נשאר. הדבר היחיד שנשאר הוא לקוות שפסטיבלים בארץ יישרו קו ואכן יעמדו בהבטחות שלהם ובציפיות מהם.

קרדיט תמונה: Moran Paz PR

אינדי-לנד: לקראת פסטיבל שאפל 2018
פסטיבל שאפל: בין מוזיקה מעניינת לאי קיום הבטחות

לחץ כאן כדי להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתה יכול להשתמש בתגיות הבאות בתגובתך:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>