טור מאת איתי אפשטיין
במאי ציינו בעולם מאה שנים להסכם הסודי שנחתם בין מארק סייקס הבריטי לשארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי. הסכם זה למעשה עיצב את אופיו ובמידה מסוימת את גורלו של המזרח התיכון, הלא הוא הסכם סייקס-פיקו. הסכם, המייצג את הקולוניאליזם המערבי במלוא הדרו, שניסה לאחד שיעים, סונים, כורדים, יזידים, עלאווים, נוצרים, יהודים ועוד לכדי לאומים משותפים. ואמנם, במידה מסוימת, למעט מספר עימותים נקודתיים, הצליחו במשך הרבה שנים אותן מדינות לאום מלאכותיות להתקיים יחד במזרח התיכון, ולעיתים אף לשתף פעולה, למרות הפערים הדתיים והאתניים המהותיים שאפיינו את אזרחיהן. התברר לנו שאינטרסים משותפים מסוגלים לגשר על פערים אידיאולוגיים, והשנאה למדינה הקטנה שהוקמה בין הירדן לים התיכון ב-1948 היוותה גורם מאחד בין המדינות הערביות השונות.
במהלך 15 השנים האחרונות, מאז אירועי ה-11/9, אירועים שונים יצרו אפקט פרפר שריסק את הסטטוס קוו במזרח התיכון. מהפלישה האמריקאית לעיראק, אפגניסטאן ולוב, דרך הפלת משטריהם של סדאם חוסיין וקדאפי. מ"האביב הערבי", או "החורף המוסלמי", ועד למלחמת האזרחים בסוריה, שלוותה בעלייתו של דעא"ש ובהגירה המונית של פליטי מלחמה לאירופה. מפת המזרח התיכון השתנתה ללא היכר, וכך גם המפה הדמוגרפית של אירופה. כדבריו של ד"ר גיא בכור: "מי שינסה לשלוט במזרח התיכון, סופו שהמזרח התיכון ישלוט בו".
אך לא רק מפת המזרח התיכון עברה מתיחת פנים (או תאונת דרכים), אלא גם מפת האינטרסים של מדינות האזור. לראשונה מזה שנים רבות, מדינת היהודים אינה הבעיה הבוערת של מנהיגי ותושבי האזור, והראשונות להתאים את עצמן לחוקי המשחק החדשים הן מדינות המפרץ הפרסי. הירידה החדה במחירי הנפט, התרחקותה של בת הברית הותיקה ארה"ב מהמזרח התיכון, הטלטלה הביטחונית האזורית והתחזקותה של היריבה השיעית, איראן, לאחר הסרת הסנקציות, על רקע המערכה הצבאית בתימן, הביאו את המדינות הסוניות והמתונות יחסית של המפרץ הפרסי לבחון מחדש את המודל הכלכלי, החברתי והמדיני שלהן, ובתוך כך כמובן את סדרי העדיפויות שלהן. ואכן, המהלכים בשטח מראים על מגמה שמסגירה את הצד אליו בחרו מדינות המפרץ לפנות; הכלת רפורמות שונות, כדוגמת תכנית "חזון 2030" הסעודית, שמטרתן להפחית את התלות הכלכלית בנפט, לייעל את מנגנוני המדינה, למנוע שחיתות ולהגביר את השקיפות. הנהגת חקיקה בעייתית מבחינה דתית, כגון שילוב נשים מורחב בשוק העבודה ומתן רשיונות נהיגה מוגבלים לנשים. משיכת יזמים ומשקיעים מכל העולם ע"י הנפקת ויזות, הנפקת חברות ממשלתיות בבורסה, חיזוק קשרים עם מדינות ערב המתונות: מצרים וירדן ועוד מהלכים רבים. בהחלט ניכר ומורגש שמדינות המפרץ פנו מערבה.
ומה לגבי ישראל? היא קורצת היום יותר מתמיד למדינות הערביות המתונות. מפתיחת קונסוליה באבו-דאבי, דרך הכרתה של סעודיה בריבונותה של ישראל בחלקו של הים האדום ועד לשיתופי פעולה כלכליים וצבאיים ומגעים דיפלומטיים חשאיים, נראה שהעולם הערבי המתון בהחלט שינה את גישתו כלפי מדינת ישראל. אמנם, בין ירושלים לריאד עדיין פעורה תהום אידיאולוגית, אך האויבת המשותפת איראן, ואינטרסים כלכליים וביטחוניים שמשרתים את שני הצדדים, מייצרים פלטפורמה לנרמול יחסים היסטורי.
תדמית השחקן החזק, הבלתי צפוי ויש שיגידו הבלתי פרופורציונלי, שישראל יצרה לעצמה לאורך השנים, שירתה אותנו היטב, והבהירה לכלל מדינות האזור שמדינת ישראל היא אינה אפיזודה חולפת. עלינו לשמר את אותו "קיר הברזל", לנקוט במשנה זהירות ובחשדנות כלפי מדינות המפרץ ולא לנהוג בחיפזון, שכן הן עדיין מוגדרות כמדינות אויב. ז'בוטינסקי כתב ש"כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו ,הם לא ימכרו את תקוותם". ובכן, בתקופה בה נדמה שיש לנו יותר פוטנציאל לשיתוף פעולה עם סעודיה ואיחוד האמירויות מאשר עם שוודיה ובלגיה, נדמה שהנסיבות השתנו. את ההזדמנות ההיסטורית לנירמול יחסים עם העולם הערבי המתון אסור לנו בשום אופן לפספס. זו העת ליזום, להרחיב את שיתופי הפעולה ולשאוף למנף את הכרת הליגה הערבית במדינת ישראל למיתון הרשות הפלסטינית ולהסכם מדיני כולל באזורינו.