מאת: איתמר רוז
חשוב לי להבהיר שאמנע כמה שניתן מלתת דעה על האם האלבום הזה טוב או לא בעיני, מהסיבה הפשוטה שאני מאמין שלבקר אלבום בסדר גודל כזה עם הייפ כל כך גדול סביבו רק כמה ימים לאחר יציאתו זה לא נכון. כבר חטאתי בכך בעבר עם אותו קנדריק בדיוק – זה היה כשDAMN יצא לפני 5 שנים וכתבתי עליו ביקורת מהללת לאחר פחות משבוע. חודש לאחר מכן התביישתי שכתבתי אותה וכך המצב עד היום, שכן בפרספקטיבת הזמן DAMN התגלה לטעמי כאלבום בינוני, והחלש ביותר בדיסקוגרפיה שלו – עמדה מנוגדת לחלוטין למילים שכתבתי רגע לאחר יציאתו.
צילום מסך מתוך הקליפ "The Heart Part 5" (קרדיט: Youtube)
לאחר הבהרה זו, אני כן יכול לכתוב בלב שלם שאלבומו החדש של קנדריק לאמאר "Mr. Morale And The Big Steppers" הוא אלבום מעניין – גם כאירוע תרבותי, גם מבחינת תוכן וגם מבחינה אמנותית מוזיקלית. נתחיל מבחינה תרבותית, קנדריק נחשב כבר שנים כמושיע של ההיפ הופ וכנציג לא רשמי של הקהילה האפרו-אמריקאית, לאחר שהוציא רצף של שלושה אלבומים שהשאירו חותם בתרבות השחורה באמריקה. העובדה שקנדריק נעלם ל5 שנים מהמפה המוזיקלית יצרה ציפייה עצומה אצל קהילת ההיפ הופ לקראת האלבום החדש, ועצם ה"בילד-אפ" הבלתי נגמר שבנה לאלבום הופך את הוצאתו למעניינת ולכזאת שאי אפשר לפספס. בכלל נראה שבעשור האחרון מוזיקאים מרשים לעצמם לקחת פרקי זמן עצומים בין אלבום לאלבום, בין אם קנדריק במקרה הנ"ל, או דוגמאות כמו פרנק אושן וריהאנה שמשאירים את המעריצים שלהם צמאים לחומר חדש כבר מעל 6 שנים. אני תוהה האם לכוכבי פופ בסדר גודל הזה יש את הלגיטימציה להיעלם לפרק זמן כה משמעותי כשבעבר למשל הביטלס הוציאו בחמש שנים שישיית אלבומי מופת. מבחינתי זה ראוי רק אם פסק הזמן נותן למוזיקאי את החופש לחקור כיוונים חדשים ולהכין יצירה פורצת דרך ובלתי מתפשרת, אך לעיתים ההרגשה שזאת פשוט דרך של אמנים לבנות הייפ ולהפוך את יציאת האלבום לאירוע מיסטי, כי זה ללא ספק עובד להם.
לאחר שמיעת האלבום, מגלים שקנדריק מביא פה צד חדש שלו גם מבחינת ליריקה וגם מבחינה מוזיקלית. בעוד DAMN היה התקרבות מהותית של קנדריק למיינסטרים של 2017, הדבר האחרון שאני יכול להגיד על האלבום החדש שהוא "מיינסטרימי". למעט שניים או שלושה שירים, זה אלבום כבד בנושאים שהוא עוסק בהם ובסאונדים שהוא מגיש, אלבום ש-90% מהשירים בו לא יעבדו תחת שום פלייליסט גנרי של ספוטיפיי. ליריקלית קנדריק לוקח פה סיכון גדול ויוצא כנגד הקהילות שמחבקות אותו, בין אם זה הביקורת שלו על הקהילה האפרו-אמריקאית, או על המדיה והתקשורת, הפוליטיקלי קורקט, תרבות הביטול ובכלל הכיוון הסופר ליברלי שמאפיין את ארצות הברית של השנים האחרונות . בנוסף הוא חושף צדדים חדשים ודיי אפלים (או אנושיים, תלוי איך מסתכלים על זה) באישיותו המורכבת. התמכרות לסקס, דאדי אישוז, נהנתנות, חומריות וטראומות ילדות הם רק חלק מהדברים שהוא בוחר להגיש לנו באלבום הזה בצורה אישית ומפורטת לאורך שירי האלבום. הוא עושה זאת בצורה מאוד תיאטרלית עם המון שינויי פלואו וגוון קול, ושירים רבים באלבום ממש מרגישים כסצנה מהצגת תיאטרון.
קנדריק לאמאר וקנייה ווסט (קרדיט: Marcus Linder & Kenny Sun)
מבחינה מוזיקלית האלבום הזה מתאפיין בסאונד אלקטרוני מינימליסטי חסר סדר ברור עם נגיעות של טראפ. כמעט ואין ביטים באלבום הזה, וכשמאזינים ללא ריכוז קשה לתפוס משהו מההפקה המוזיקלית שמסתתרת מאחורי הראפ הדומיננטי של קנדריק. אמנם, בהאזנה עם תשומת לב מתקבלת תמונה אחרת. הסאונד המינימליסטי הופך להיות עשיר בפרטים עדינים, חוסר הסדר והעקביות הופכים להיות סיפור ובכל שיר באלבום יש לפחות שלושה רעיונות מוזיקלים שונים שמתחלפים ברכות אחד השני. קנדריק בחר בהפקה מוזיקלית שתאפשר לו להדגיש את הליריקה והפלואו התיאטרלי, כשבחלק מהשירים אנחנו אף מקבלים משהו קרוב לספוקן וורד על גבי ג'אז חופשי אלקטרוני כמעט ללא תופים. הסאונד האלקטרוני מינימליסטי הזה שמוותר בהרבה מקרים על תופים מסודרים מזכיר לי את מה שקנייה ווסט התחיל לעשות עוד ב2019 עם ג'יזס איז קינג והמשיך באלבומו האחרון דונדה. ובכלל אני מוצא את הרעיונות שקנדריק מציג באלבום והנושאים שהוא נוגע בהם כאל דומים למה שקנייה עושה בשנים האחרונות. לדוגמא עצם האירוח של קודאק בלאק באלבום מקביל לאירוח של דה בייבי (ואולי אפילו של מרלין מנסון) באלבומו של קנייה. מה שמצחיק זה איך קנדריק מקבל חיבוק גדול מהתעשייה והמדיה (בנתיים רוב הביקורות מהללות) בעוד קנייה מקבל בעיקר בראש. אני חושב שהסיבה לכך היא שקנדריק הרבה יותר מחושב מקנייה ומעביר את הרעיונות הללו בצורה פחות פראית ויותר מתוחכמת, בעוד קנייה בוחר לעשות את זה ללא ריסון וממקום יותר רגשי.
ובכוונה אני מכניס את שניהם לאותה המשבצת. שניהם זכו להיות איפה שהם היום, מבחינת כסף, תהילה ופרסים, ה"קוף" של להוכיח את עצמך בתור אחד המוזיקאים הטובים כבר ירד מהכתפיים שלהם. היום קנדריק וקנייה פועלים במטרה להפוך לגיים צ'יינג'רים. לאגדות מוזיקליות. באלבום הזה קנדריק מנסה להשיג את אותה המטרה, וכאן אנחנו, המעריצים, המוזיקאים, המקום שלנו להכריע – האם מדובר באלבום פורץ דרך או סתם עוד אלבום טוב של קנדריק?