מאת: אלון רפפורט, מגיש ועורך "הלם כרך" כל יום שני בשעה 21:00.
(Nick Cave) "…And some people say it's just rock'n roll, Oh, but it gets you right down to your soul"
פסטיבל פרימוורה סאונד מוכיח שנה אחר שנה שניק קייב יודע על מה הוא מדבר. מוזיקה, וכל מה שמסביב, יכולים לחדור עמוק לתוך הנשמה.
הפסטיבל השנה, כמו שנים קודמות, לקח אותי למסע מוזיקלי מרגש, מאתגר וחוויתי. הרבה שעות של הופעות בלייב שהרקידו לי את הרגליים והלב. הרכבים ותיקים כמו הפטשופ בויז, ניו אורדר ובלר ממשיכים לייצר מוזיקה וחווית לייב משובחת שלא תבייש גם את הצעירים שבחבורה. לראות בפעם הראשונה את ג'ון קייל, בן ה-81, מנגן באודיטוריום קלאסיקות של ולווט אנדרגראונד, זה רגע שיישאר איתי עוד הרבה זמן. לצד אותם קשישות, המון הרכבים צעירים שפותחים דיסטורשן (בר איטליה!) או מרקידים עם סינת'וויב אפל (ניישן אוף לנגוויץ'!) – מהדברים הכיפיים של הפסטיבל, בהן בלטה "חווית איב טומור", גאון מוזיקלי מטורף!
ועכשיו לקצת רשימות (כי אפשר בלי). אלה ההופעות שהייתי בהן:
יום רביעי:
Pet Shop Boys – הופעה פופית וכיפית במובן הכי טוב שיש. חימום מושלם לערב הפתיחה של הפסטיבל.
Pet Shop Boys. צילום: אלון רפפורט
יום חמישי:
Black Country, New Road – התנאים המוקדמים היו קשים: הופעת אחר צהריים על אחת הבמות הגדולות. למרות זאת, זה לגמרי עבד. הם ניגנו מהודק את השירים מהאלבום האחרון ולא התברברו עם דיבורים מיותרים. הופעה מיוחדת מאוד.
Yard Act – הסאונד העמום לא הפריע להנות מהוויב העצבני סרקסטי של ג'יימס סמית והחברים מלידס.
Come (חלקית) – הופעת יום של ההרכב הותיק שנבלעה בחושך של האודיטוריום. לא התחבר לי.
New Order – פעם ראשונה שרואה אותם בלייב וההתרגשות היתה גדולה. נתנו סט מהודק ומרקיד עם כל הלהיטים הגדולים. כשסיימו עם Love Will tear Us Apart הגרון קצת נשנק.
Blur – השטיק של דיימון אלברן עובד גם אחרי 35 שנים. הופעה כיפית לגמרי, עם לא מעט שירים מעומקי הדיסקוגרפיה וגם 2 שירים חדשים מהאלבום שבדרך.
Damon Albarn (Blur). צילום: אלון רפפורט
יום שישי:
The Beths – קרן שמש אוסטרלית שפתחה את היום השני בפסטיבל. חבורת סאחים בברמודה שעושים רוק גיטרות עם הרמוניות קוליות יפות. התחבר לי טוב עם האפרול שפריץ.
Julia Jacklin – כל זמרת ג'ינג'ית שמופיעה עם שמלה אדומה – אני בעדה. ואיזה יופי ג'קלין שרה ומנגנת.
Depeche Mode – הטווס, דייב ג'אן, הופיע עם כל קשת הנוצות שלו, ובצעדי עינטוז כבש את פרימוורה. דפש מוד הרימו את הקהל באויר עם הלהיטים המוכרים וגם ריגשו במחווה לאנדי פלטשר.
Nation Of Language – כמה חיכיתי להופעה הזאת, וכמה שלא התאכזבתי! סינתפופ אינטיליגנטי ומרקיד עם סאונד אייטיזי. הקהל היה באויר!
Goat Girl – רוק גיטרות קצת סטנדרטי… היה חסר לי קצת מחץ ומקוריות.
Yves Tumor – ללא ספק אחת ההופעות החזקות שראיתי בפסטיבל. טומור נוטף מיניות סליזית וחורך את הבמה עם גלאם/פאנק/רוק שרק הוא יודע לעשות. הוא טיפס על הקהל, ליקק את המצלמות ועשה מעשים מגונים בנגנים ובכלים. מסוג החוויות המוזיקליות שאתה לא רוצה שייגמרו.
Lebanon Hanover – בבמת הדייס, בארבע לפנות בוקר, התאספו כל הערפדים לובשי השחורים, להופעת דארק ווייב. לבנון האנובר סיפקו את הסחורה.
Yves Tumor. צילום: אלון רפפורט
יום שבת:
Bar Italia – ההרכב הצעיר מלונדון שהוחתם לאחרונה במטדור נתן הופעה מהודקת ונשמע מצויין. זה כלל התעלמות מופגנת מהקהל. מסוג הדברים שרק ילדים מוכשרים ויהירים כמוהם מסוגלים לעשות
Wednesday – קארלי הרצמן, הסולנית של ההרכב היא אישה אמיצה. לפני השיר האחרון, היא נתנה ספיצ' תוכחה כנגד אמזון, אחד מהספונסרים המרכזיים של הפסטיבל. אני מנחש שזה הפרימוורה האחרונה שלה…
John Cale – אין מה להגיד על המאסטר. זה היה מושלם.
Guz Coombes – נו, זה ההוא מסופרגראס. אהבתי את אלבום הסולו האחרון שלו והוא היה נשמע נהדר בלייב.
The War On Drugs – הגיטרות האהובות של ההרכב הותיק מפילדלפיה בפסקול כיפי לסיום הפסטיבל.
John Cale. צילום: אלון רפפורט
להתראות ברצלונה, נתראה בפרימוורה 2024…