דניאלה ספקטור פרצה לתודעה עם אלבום בכורה מצליח שכלל שירים כמו "הכוכב הזה מת", "הירושימה" ו"לישון בלעדיי". האלבום, שכיכב בראש המצעדים השנתיים של 2010, זיכה אותה בתואר תגלית השנה וסימן אותה כאחת מהיוצרות העצמאיות הבולטות בארץ. זמן קצר לאחר מכן, הפתיעה דניאלה כשהוציאה את "Love is", אלבום באנגלית המשותף לה ולבן זוגה, בן. האלבום זכה להצלחה בזכות הלהיט הענק "Cut it Out". שלוש שנים אחרי היא מוציאה אלבום חדש בעברית, "כל הדברים היפים באמת".
דניאלה ספקטור הגיעה לאולפן לדבר על אלבומה החדש שיצא במקביל ללידת בתה הבכורה.
אבא של סיוון דהן קרא לה "צוף" עוד כשהייתה בת שלוש. שנים אחר כך, כשחברה למפיק דניאל בלוך וביחד הקימו הרכב, זה היה השם שבחרו ללהקתם. האלבום הראשון של צוף הוא גם האלבום הראשון שדניאל בלוך מפיק והבתוליות של שני הצדדים האחראים על היצירה מורגשת מאוד באלבום. השילוב עם הרקע הג'אזיסטי של כל חברי ההרכב מורגש גם הוא וביחד הם נותנים לצוף חופשיות בשירה, במקצבים ובעיבודים.
לקראת צאת האלבום "האי השקט" ומופע השקה שיגיע בעקבותיו, הגיעה אלינו סיוון דהן לשיר לנגן ולהשמיע שירים מתוכו.
BEMET (הוד מושונוב) יורה לכל הכיוונים, אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה, רוקד על כל החתונות ומדלג ממסיבה למסיבה (תרתי משמע). מושונוב התחיל את דרכו כפסנתרן ג'אז וסומן במהרה ככשרון הן על ידי האמנים שלקחו אותו ללוות אותם בהופעות בגיל צעיר (אלון אולארצ'יק, למשל…) והן על ידי האקדמיה ששלחה אותו ל-Monk Jazz Competition.
אבל השינוי הגדול התרחש בזמן שירותו הצבאי. כמוזיקאי מצטיין שירת בצוות הווי צבאי והקליט את הפלייבקים בעצמו. חמש שנים אח"כ יושב הוד מושונוב באולפן ומספר ששם הבין שהוא חושב הפקה ולא רק נגינה. לא רק מה אני עושה, אלא מה התפקיד של כל אחד מהנגנים בהרכב.
חמוש בידע ההפקתי ביד אחת ובקיטאר ביד השניה (רמי קליינשטיין, זוכרים?) BEMET הספיק להכניס את הצליל האלקטרוני ללהקת הכלייזמר "רמזיילך", להופיע עם אמיר ברסלר, להקליט עם אסף אבידן ואסף אמדורסקי, להפיק לאריק סיני ולרז שמואלי ועוד והוד ועוד.
בימים אלו עומד לצאת אלבום שהוקלט יחד עם ריג'וייסר בלייבל Raw Tapes Records.
ל"I Was A Bastard" יש פנים רבות. והכוונה היא לא למספר חברי הלהקה.
כשנכנסים לעמוד הבאנדקאמפ שלהם אפשר לשמוע את האי.פי האחרון שיצא להם "In your Great Heart" ואת האלבום הראשון שהקליט נווה שפרוני (הסולן ומנהיג הלהקה). שניהם אלבומי רוק חולמני ופסיכדלי, שמזכירים מיד את אחד האחרונים של "Radiohead". הסאונד של האי.פי השני, שייצא בקרוב אמור להמשיך את אותו הקו המוזיקלי.
בהופעות לעומת זאת, אפשר לשמוע שירים מהאלבום המתקרב (כן, יש גם אי.פי וגם אלבום בדרך), שירים יותר גסים ומחוספסים שפחות מתאימים להזיות פסיכדליות ויותר להשתוללויות תזזיתיות.
הרבה זמן חיכינו לאלבום של שי צברי. חלקנו התחיל כשיצא אלבום הפרויקט "אדומי השפתות" בו לקח חלק, לצדם של ברי סחרוף ורע מוכיח. חלק אחר התחיל לפני שנתיים, כשהראה לעולם (ולאינדינגב) חפלה היפסטרית מהי, וחלק התחיל לפני כמה חודשים, כשטיפות טיפות התחילו שירים מהאלבום לחלחל לתוך הרדיו ולתודעה שלנו.
הרבה כבר נאמר והרבה עוד נותר להגיד על המוזיקה של שי צברי ונבחרת הגרוב של המזרח התיכון – שהיא מאחדת אלמנטים של מוזיקה מזרחית ותימנית יחד עם רגאיי ורוק, שהיא מצליחה לפנות למגוון קהלים בארץ, שהיא הכי ישראלית שיש ושהיא תביא לשלום במזרח התיכון (או לפחות בין ת"א לראשל"צ).
מה שבטוח זה שהמוזיקה של הנבחרת מרגשת. לראות את שי שר זה פשוט יפה, והכשרון והנסיון של חברי ההרכב עוטף אותו וממקם אותו במרכז, ביציבות ועם הרבה תמיכה.
בשנתיים האחרונות השם "הדס ואביב" מתנגן מפיהם של לא מעט אוהבי מוזיקה בארץ. הצמד החל את דרכו היצירתית המשותפת ב 2012 – אז סיימה הדס תקופה של חמש שנים אינטנסיביות כחברה בהרכב 'אסף אבידן והמוג'וז' במהלכן חוותה מאות הופעות על הבמות הנחשקות בעולם. עם פירוק הלהקה החלה לחפש את דרכה האמנותית ובמקביל לנגן עם שלמה ארצי כצ'לנית הקבועה שמלווה אותו בהופעות.
באותה תקופה התגורר אביב באוהל בחווה מבודדת בגליל, תוך שהוא עוסק בצורה מקצועית בחקר מוסיקה של העולם העתיק ובמקביל הפך לאחד מהמוזיקאים והנגנים המבוקשים בארץ בכלי פריטה (עוד, קופוז, טנבור). במבט ראשון – שני עולמות נפרדים, קווים מקבילים שאולי לעולם לא יפגשו, אך כששמעה הדס במקרה שיר של אביב דרך מכר משותף החיבור היה מידי. לא עברו כמה חודשים מהשיחה הראשונה ביניהם ועד שאביב החליף את החווה בסמטאות של יפו והשניים החלו בתהליך פורה של יצירה משותפת.
Sun Tailor, א.ק.א ארנון נאור, השיק לפני חודשיים את אלבומו השני This Light.
ארנון מייחס חשיבות גדולה מאוד לסביבה שבה מבוצע שיר. זה נכון גם בהופעה וגם בהקלטה. אותו השיר ישמע אחרת כשיבוצע מעל במת הבארבי, בפסטיבל באירופה או בהופעת סלון. כמובן שהשוני נובע גם מהציוד ומהתהודה השונים, אבל גם מהאווירה ומהקשר בין האמן לקהל. "אני אוהב לראות לקהל את הלבן בעיניים" מספר ארנון כשהוא מתאר על הקירבה שהוא חש בהופעות הביתיות.
המקומות בהם הוקלטו האלבומים גם מסביר חלק מהשוני בינהם – את הראשון הקליט ארנון בבית, לבדו ואילו את השני הקליט (ברובו) יחד עם כל הלהקה באולפן הקלטות. חלק קטן ממנו, שיר אחד שלם ועוד שירות ליווי לאחרים, הוקלטו בכנסיה בירושלים. גם כאן – בניסיון לתפוס את "האווירה של החלל".
אתם מוזמנים להאזין לתכנית, ולשמוע את Sun Tailor מסביר בעצמו, ומספר סיפורים נוספים, כולל ביצועים חיים לשירים מהאלבום.
מפגש שבועי עם יוצרים מקומיים, סשנים חיים באולפן, ראיונות מיוחדים וכל מה שקורה בסצנה העצמאית בישראל.
והשבוע – מבחר מרענן ומוצלח של מוזיקה ישראלית עצמאית ומשובחת
כל אחד צריך לברוח מפה לפעמים. מהעבודה, מהחדשות, מהמצב הבטחוני ומדו"ח העוני.
יש כאלו שעולים על מטוס לסוף שבוע בלונדון או ניו יורק ויש כאלו שמחפשים את הבריחה שלהם פה, בגבולות הארץ, מסיבה טובה, מרתון (לא מפרסם אף חברה) טלויזיוני או מוזיקה טובה שלוקחת אותם למקומות רחוקים.
כמה שבועות לפני כל תכנית אני מקבל את האלבום של האורח העתידי ומתחיל לחרוש אותו, להכיר טוב טוב את השירים, לזהות טקסטים מסקרנים. הופתעתי לגלות שבשבועות האחרוים למקומות הכי רחוקים לוקח אותי דווקא אלבום בעברית פשוטה.
אני מדבר כמובן על אלבום הבכורה של ג'יין בורדו, או בשמם המלא – Jane Bordeaux. אלבום קאנטרי בעברית, זו תהיה ההגדרה הקרובה ביותר, אבל השירה הצלולה והעברית הרהוטה של דורון טלמון לא לוקחות אותי לבר רווי זימה וחצי בטקסס, אלא דווקא למקום אחר – לא מוגדר אבל הרבה הרבה יותר תמים. שירים כמו איך אפשר (והגרסה המעולה שלו עם אלון עדר), בועות של סבון, וכמובן – עינב (כי מי גר כבר במושב?)
דוקא הגיטרה של אמיר זאבי שולחת אותי לפעמים לצד השני של האטלנטי, לא רק בקטעי הסולו אלא גם בקטעי הליווי, כמו בוויסקי, כשהקצב שמספקים מתי גלעד והקונטרבס מכריח את הראש לזוז בקצב המוזיקה.
אז איפה היינו? אה, בריחה. אז האלבום בעברית, המילים פשוטות, וגם ההרכב אקוסטי וערום אבל משהו בתמימות הזו שולח אותי הרבה יותר רחוק מכל דיסק אלקטרוני באנגלית.
להקת CREAM היו הראשונים להכניס את המושג סופר-גרופ ללקסיקון שלנו, והציבו לו רף גבוה מאוד (וטוב שכך). מאז קמו ונעלמו עשרות סופר-גרופס והמונח קצת נשחק. אומנם עדיין יש פער לא קטן בין Cream וה-Cut Out Club של ניצן חורש (ויסלח לי בן גולן בתפקיד קלפטון) אבל כשכל שמונת חברי הלהקה נכנסו לאולפן הבנתי למה התכוון המשורר כשטבע את המונח.
כמו ה-Avengers או בפרק של ספיידרמן יחד עם איש הקרח ואשת האש, כשהקאט אאוט קלאב עומדים ביחד על הבמה נוצרת תחושה שאמנם השלם גדול מסכום חלקיו – אבל שכל חלק גדול מאוד בפני עצמו. הפרויקט החל כפרויקט סולו של ניצן חורש (Electra) שרצה לעשות מוזיקה בסגנון של בואי ואיגי פופ. בשלבי ההפקה המוזיקה דרשה, לדבריו, כלים נוספים וכך קיבץ סביבו כלים ונגנים מלהקות שונות. וכמו במרק שמתבשל ומוציא טעמים חדשים, גם כאן – השילוב של הסגנונות השונים מהם הגיעו כל אחד מגיבורי העל – השפיע על המוזיקה של הפרויקט ולקח אותה לכיוונים בלתי מתוכננים: רוק, פאנק, אייטיז, פיפטיז – הכל בפנים, בערבוביה אחת.
בתכנית השבוע, ניצן ניסה לשבור את השיא הקודם שקבע עם אלקטרה ולהכניס יותר מ-12 שירים. האם יצליח?
ל- NoaBE יש שתי פנים ושתיהן יפות. מצד אחד, ישנו הפן ששומעים באלבום הבכורה שלה , Extravagantic Things, שיצא לפני כחצי שנה וכולל בתוכו שירים שנכתבו בחמש שנים האחרונות. השירים כולם באנגלית והסגנון הוא רוק-פופ המשלב בין קטעים רגועים וקסומים לבין קטעים יותר רוקסיטיים ובועטים. על ההפקה של האלבום אחראי יוסי מזרחי (הקולקטיב), שאט אט הופך להיות השם החם בתחום ההפקה. חוץ מלהפיק יוסי גם ניגן בהקלטות כמעט על כל הכלים, והצליל שיצא הוא מלא, גרנדיוזי, מלא ברעשי רקע אלקטרוניים. בקיצור – טוב.
את הפן השני אני גיליתי בהופעת בית שקימה נועה בבית של חבר (ונגן הליווי שלה) ביפו, רועי פלד. בהופעה NoaBe ורועי ניגנו על גיטרות אקוסטיות, וליוה אותם דן קרפמן על בס אקוסטית. התוצאה הייתה שאותם השירים שבפסקה הראשונה נשמעו רוקיסטיים-אלקטרוניים, פתאום נשמעו הרבה יותר פולק-קאנטרי. יותר שמש של בראנצ' מאשר אפלוליות של ערב. דרך אגב,ההופעות הללו עדיין מתקיימות אחת לכמה זמן, גם של נועה וגם של אומנים אחרים, בבית המקסים של רועי פלד ביפו. Facebook it.
נועה הגיעו אלינו לאולפני הרדיו עם רועי ודן, וחוץ מלבצע שירים מהאלבום (בגירסת הפולק שלהם), ולהשמיע שירים מהאלבום עצמו הם ניגנו שיר חדש, שנכתב ע"י נועה ורועי ביחד. היא עוד לא מדברת על אלבום שני, אבל אם זה יהיה הסאונד שלו, נראה שמדובר באלבום מלא בקרני שמש של בוקר, אבל חזקות.
במציאות הקיימת בשנים האחרונות אנחנו מכירים שתי דרכים בהן זמר או להקה יכולים להצליח, הדרך הארוכה הועברת דרך עשרות הופעות ברחבי הארץ (וכמות כפולה בת"א) שני אלבומים בממוצע, ומקום של קבע בפסטיבלי האינדי השונים הדרך הזו מסתיימת במקרה הטוב בברלין ובמקרה הפחות טוב בסולד-אאוט בבארבי.. הדרך השניה, האמורה להיות קצרה יותר, עוברת בכוכב נולד ובסדרות הריאליטי-מיוזיק האחרות
ISAIAH הוקמה לפני שנתיים והוציאה את אלבומה הראשון לפני שנה. אני שמעתי אותם לראשונה לפי כחצי שנה, ולמרות שהם עדיין לא ממלאים את חוף ניצנים, אין ספק שאחרי אלבום אחד, סיבוב הופעות שכלל הופעה בבמה המרכזית באינדינגב והופעות במספר פסטיבלים בברלין – Isaiah מצליחים.
זה בגלל הבוזוקי, יגידו רבים. הרי הפולק כבר מזמן תפס לו נחלה בארצנו, ולהקות רבות משלבות כלים אותנטיים בתוכו. Isaiah, הם יגידו, מצאו את הג'ק פוט בדמות הבוזוקי של תומר (הסולן), שמהווה המשך ישיר לטרנד ההיפסטרים, המסעדות בום פם וטריפונס. אז זהו, שתומר ישעיהו (לשעבר מ"תומר והבשורה") למד לנגן על בוזוקי כשהיה בן 15, ומכיוון שעשה זאת דרך ניסוי וטעיה – הוא מנגן "לא כמו שצריך", כפי שכבר העירו לו.
זה בגלל המילים, יגידו, המילים כתובות באנגלית ברמה גבוהה, ומצליחות לייצר אוירה וצבע שלוקחות את המאזין למקומות רחוקים, אין ספק שמדובר בכותב בעל נסיון. אז זהו, שעבור מיקה אבני, שכתבה את המילים לכל השירים של ISAIAH מדובר בפעם הראשונה שהיא כותבת שירים, ובכלל הפעם הראשונה שעלתה לבמה הייתה במסגרת הפרויקט הנוכחי.
לדעתי הסיבה היא במקום אחר לגמרי – לא האיך אלא ה-למה. ההרכב התחיל, ופועל עד היום, במטרה לעשות כיף ולעשות מוזיקה. בלי מחשבות עמוקות על אסטרטגיה, תזמון, סינגלים, ו-iTunes. הם באו לנגן ולעשות כבוד, לא לבוזוקי אלא לשירים עצמם.
רותם אור, AKA Totemo, הוציאה לפני שלושה שבועות EP מעולה בשם Heavy As My Dreams.
בשנתיים האחרונות יוצא להתקל ביותר הרכבים ואומנים שיוצרים מוזיקה אלקטרונית כמעט חסרת הגדרה. נראה שיש התעוררות מסוימת אצלנו, איזשהיא הכרה בפשטות של הדברים – אדם לבד בחדר שלו עם מחשב במקום ארבעה או חמישה נגנים באולפן שסוחבים גיטרות, מגברים, קלידים וכמובן – תופים.
זה לא שיש טוב ורע, יש רק ככה ואחרת, וכל עוד אנחנו, הקהל, מקבל מגוון רחב יותר של מוזיקה – הרווח כולו שלנו. ובמקרה של Totemo הרווח גדול.
משהו בצלילים שהיא מפיקה מייצר הרגשה של משהו אחר, לא מפה. יכול להיות שזה קשור לשיתוף הפעולה עם רועי אביטל (Garden City Movement) שעזר בהפקת ה-EP. סה"כ המוזיקה החדשה קלילה יותר, מסודרת יותר ומכך – גם נגישה יותר מהאלבום הקודם.
במקביל לפרגון הרב שמקבל ה-EP, והתחושה שעוד שנייה היא בורחת לנו למדינות קרות ובמות גדולות, החלה רותם מאבק אחר – נגד מחלת הסרטן. המאבק המתוקשר שהיא מנהלת ראוי להערכה, והחוסן שהיא מפגינה צריך להוות השראה לכולנו שלפעמים מקטרים כל כך הרבה על דברים כל כך קטנים.
כששומעים את המוזיקה ומאזינים למילים לפעמים נראה שרבות מהן עוסקות במחלה ובתחושות המלוות אותה, אבל זה הקסם של המילים של Totemo – בזמנים שונים ובמקומות שונים – הן מקבלות משמעות שונה.
אז על המוזיקה, על הסרטן ועל החיים שעוטפים אותם הגיעה רותם לספר ב"קוצב יצירה מקומית". האזינו:
יונתן לויטל הוא בסיסט שבדרך כלל מנגן עם אומנים אחרים (עמיר לב, יהודה פוליקר, יהוא ירון, רות דולורס וייס) או כחבר בהרכב פאניק אנסמבל. בעוד חודש יגיע יונתן לתיאטרון תמונע להשיק את ה-EP "ים יבשה". יונתן כבר הקליט שני אלבומים בעבר. את חלק בשנת 2002 ואת yonathan levital.. And monkey בשנת 2007. שניהם יצאו תחת הלייבל "בירדסונג".
את ה-EP הפיק בעצמו (כן, גם בזה יש לו נסיון) וביחד עם הילה רוח המעולה. שלושה סינגלים יצאו מתוכו, ילדונת האמיתי והישיר, ׳נמאס׳ הציני והמורבידי (זה השיר או שאולי זה הקליפ המעולה שצובע אותו ככה?) ואת צל.
הוא מנגן על פסנתר ועל גיטרה, ומלווה בבס תופים חצוצרה וכינור הוא שר מהלב. כן, פשוט כך. הוא משחק עם טונציות הקול שלו בהתאם למשמעות השירים (ולחשק שלו?) ומוסיף להם הרבה צבע. אולי הוא לא וירטואוז כמו שלומי שבן, אבל יצא לו לחמם ולנגן לצד שלמה גרוניך, מתי כספי ואריאל זילבר, שתכלס – זה אומר הרבה. לא מתיימר, לא מתחנף ולא מייפה את המציאות, אלון עדר הוא פשוט אמיתי.
לדברי עדר, בתקופה בין האלבום הקודם לנוכחי התרחשו הרבה שינויים סביבו – אנשים מתו ונולדו ואילו הוא עבר לגור בקיבוץ כפר הנשיא בבית סבתו שהתפנה. לא בגלל שהיה צריך ׳שקט כדי ליצור׳ אלא כי היה צריך לחסוך כסף.
האלבום, שנקרא סיכום החיים עד עכשיו, יצא ממש לפני חודש, ואת הסינגל המצליח מתוכו ׳קצת אהבה לא תזיק׳ בטח שמעתם באחת מתחנות הרדיו. שיר קליל וכיפי למרות שהמלל לא תמיד כזה אופטימי. עוד שיר שכדאי לשים אליו לב (ולקליפ המלווה אותו ונמצא כאן למטה) הוא פרה זה פרה זה פרה – שיר המספר על מבקר המסעדות של עכבר העיר שנאלץ לחפש ריגושים קולינריים במקומות חדשים, ולא, אנחנו לא מתכוון במזרח. פשוט תראו את הקליפ (זהירות! לא לבעלי לב חלש).
אחרי שלושה וחצי אלבומים (שניים עם להקה,ועוד אלבום ואי.פי לבד), שיר שהצליח לחדור אפילו למבצר של גלגל׳צ, ואזכור בחלק גדול מכתבות ההכנה לקראת הפסטיבל, במבט מהצד נראה שאלון נמצא על הקו.
מהזוית שלו, זה נראה ממש בתחילת הדרך, אבל יש עוד זמן.
