שעה של שירים ופזמונים שצמחו מתוך תרבות הקנאביס. שנוי במחלוקת ככל שיהיה, אין ויכוח שהרבה מהמוזיקה שאנחנו נהנים להאזין לה כיום, לא היתה אותו דבר בלי השפעות הצמח. הצטרפו לגידי ליבנה במסע מוזיקלי והיסטורי בעקבות צמח הקנאביס לכבוד ה-20 באפריל, 420 – יום תרבות הקנאביס הבינלואמי.
הפסנתרנית ד"ר אורית וולף וזמרת הסופרן אינאס מסאלחה – שתי מוזיקאיות מבצעות מהפעילות ביותר בישראל – קיימו שיח-נשים על פרויקט משותף עליו הן עובדות לאחרונה, אשר יוצר הלכה למעשה סימביוזה בין המסורת המערבית במוזיקה הכלית לשירה הערבית על רבעי הטונים והמרקם הייחודי לה. מסאלחה בצעה באולפן שירה בערבית א-קאפלה והושמעו יצירות נוספות מתוך הפרויקט המשותף שלה ושל וולף, כמו 'יא מרים', 'הניחיני תחת כנפך' ויצירות נוספות.
פרופסור חביבה פדיה – חוקרת תרבות מוערכת, פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון. עם פרופ' פדיה שוחח אלעד אוזן על הזרמים המוזיקליים שהתפתחו באגן הים התיכון – בעיקר המוזיקה הטורקית, הפרסית, והמצרית; על מסורת הפיוט שהתפתחה במדינות האסלאם בקרב היהודים, ומהו תפקידו החברתי והדתי; כל זאת, על רקע יצירות שידגימו את הנושאים עליהם תעסוק וסביבם תיסוב השיחה המרתקת הזאת.
מנחם ויזנברג – מלחין, פסנתרן ופרופסור באקדמיה למוזיקה בירושלים, ותייסיר אליאס – ראש המחלקה למוזיקה מזרחית באקדמיה למוזיקה ירושלים ונגן עוּד מהמובילים בישראל, יצרו במהלך השנים שפה מוזיקלית מיוחדת. ויזנברג, אשר כתיבתו מושפעת רבות מנושאים מקראיים ומן התרבות היהודית (טעמי המקרא למשל) ומן המוזיקה הערבית הקלאסית, כתב רבות מיצירותיו לאליאס. אליאס, מצידו, הושפע באופן דומה מהמשיכה של ויזנברג למסורות ביצוע קלאסיות-מערביות. בתכנית שוחחו השניים עם אלעד אוזן על הדומה והשונה במסורות, על המלחינים שכתבו מוזיקה בהשראת הסביבה בתחילת המאה הקודמת ולאחר מכן, על הדרך שהם עצמם עברו בין הסגנונות וכיצד הכניסה אל תוך עולם התוכן השונה השפיעה עליהם – וכמובן האזנו ליצירות אותן כתב ויזנברג לאליאס, כמו הקונצ'רטינו לעוּד, פסנתר ותזמורת, קונצ'רטו לעוּד ותזמורת, ויצירות אחרות.
האנסמבל היהודי-ערבי "שש-בש": כנרת הפילהרמונית הישראלית סעידה בר לב, נגן כלי ההקשה בשארה נדאף ונגן הבאס פיטר מארק הגיעו אל האולפן ושוחחו עם אלעד אוזן אודות הפרויקט הזה, כיצד הם מנסים באמצעותו לשנות דעות קדומות באמצעות המוזיקה, האם המסורת היא בעצם מכשול בדרך להבנה וכבוד הדדי, כזו שגורמת לאדם לראות באחר נחות ממנו; או שמא בדרך של ביצוע משותף ממיטב המסורות, נוצרת דינמיקה אחרת, כזו שמצליחה להתעלות מעל גבולות אתניים ותרבותיים. חברי ההרכב סיפרו על המפגשים הרבים אותם הם עורכים עם תלמידי בתי ספר – יהודים וערביים – ברחבי הארץ; על השאלות שעולות במפגשים הללו; על בחירת הרפרטואר המוזיקלי אותו הם מבצעים; ועל העבודה האישית שלהם עצמם. כל זאת, בליווי של יצירות קלאסיות מערביות וערביות אותן הם ביצעו במהלך השנים.
המוזיקאים אחינועם ניני וגיל דור, בצעו באולפן משיריה של ניני אשר עובדו במיוחד לרביעיית מיתרים. התארחו איתם רביעיית המיתרים "פוליפוני", בניהולו של נביל עבוד אשקר, אשר חבריה הם צעירים יהודים וערבים (תמי ווטרמן – צ'לו, ג'יריאס סלאח – כינור, פיראס משעור – כינור, שי גליק – ויולה, אברהים בולוס – כינור). אלעד אוזן שוחח עם המוזיקאים אודות העבודה המשותפת, כיצד באים לידי ביטוי וכיצד מיישבים מחלוקות פוליטיות (בהנחה שאלה באות לידי ביטוי במהלך העבודה המשותפת); והאם באמת יש בכוחה של המוזיקה האמנותית – על הריכוז הרב שהיא דורשת בביצוע (בוודאי ברביעיית מיתרים – אולי ההרכב הקאמרי הרגיש ביותר לניואנסים מוזיקליים), לתרום להפשרת מתחים. בין השאר, בוצעו השירים קרן אור, יומה ("אמא"), אריה בלול התרנגולות, Beautiful that way.
לרגל הסרט החדש ״יונה״ של ניר ברגמן, יצאנו למסע מוזיקלי-אישי בין שיריה המולחנים של יונה וולך. שירים מוכרים יותר וכמה פנינים מוכרות פחות מתוך: ״אתה החברה שלי״ הפרויקט של ערן צור, רונה קינן וחברים, ״בציר טוב״ של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, ובנוסף – רוקפור, אפרת בן צור, אלון עדר, ברי סחרוף ועוד. מגיש – אלעד ברנדס
לקראת ההגעה של האללה-לאס בישראל, בר פלג ותומר קריב עושים לכם היכרות עם כנופיית הפרחחים מלוס אנג'לס שמתיכה יחד סרף, פסיכדליה, פופ וגאראג'. הכינו את הגלשנים!
הנה הסיפור של בר פלג עם ההרכב:
את הרכב הסרף/גראנג' אללה-לאס הכרתי לפני מס' חודשים כשהאזנתי לתכנית של אמיר אגוזי ברדיו הקצה, זה היה איפשהו בחורף שעבר, ביום די קריר ואגוזי סיפר שם על הרכב שעד אותו הרגע לא שמעתי עליו ודי נשמע כמו זרוע צבאית של ארגון טרור מוסלמי, אבל אז נכנס השיר, ו-וואו! הצלילים שיצאו מהרמקולים היו חמים ונכונים, מלטפים ומנסרים ובעיקר, הביאו לי תחושה חמימה של שמש על הפנים ביום חורפי וקר. אז מי הם בעצם? האללה – לאס הם 4 חברים המגיעים אלינו היישר מעיר המלאכים כחודש לאחר פרסום אלבום האולפן השני והסופר מדובר שלהם, מה שבעצם הופך אותם לסוג של אנשי השעה וזה ממש מיוחד/קול/ביג/וואו. הצליל שלהם הוא ייחודי והוא משלב בין מוסיקת סרף לגראנג' ואם כרגע אתם לא מבינים בדיוק מה זה אומר, הנה הדגמה מעשית: החיבור שבין גראנג׳ למוסיקת סרף הוא מאוד מיוחד ומחבר בין סגנון חם (סרף) לסגנון די קר ומתכתי (גראנג׳), המוסיקה של אללה-לאס תמיד הזכירה לי או לפחות הרגישה לי איזשהו פיוז׳ן בין ביץ׳ בויז או אפילו דה מאנקיז לבין הפיקסיז. בגלל החיבור הכה-קשה/מעניין הזה בין שני סגנונות המוסיקה השונים, לאללה-לאס יש צליל ייחודי שתופס את האוזן החל מהשנייה הראשונה, המוסיקה שלהם מרגישה לי כאילו הייתה פס קול מושלם אם טרנטינו היה עושה סרט גלישה, מצד אחד מאוד תקופתי ונכון ומצד שני קודר ומיוחד.
וורשיפ דה סאן הוא אלבום האולפן השני של להקת האללה-לאס והוא יצא בלייבל המקומי Innovative Leisure Records שתחתיו חתומים גם הריי (rhye) המפולאים ואלבום זה יוצא כשנתיים לאחר אלבומם הקודם של הלהקה.
בשנת 2011, לאחר שלוש שנים של יצירה משותפת, החליטו חבורת הפרחחים מאל.איי להוציא אלבום 7" ראשון תחת השם Catamaran/Long Journey. שני השירים הללו הם השירים הראשונים שהופצו לאוויר העולם תחת השם אללה-לאס והם נבחרו גם על ידי הלהקה לפתוח ולנעול את האלבום הראשון של הלהקה שנקרא כשמם (אללה-לאס) בשנת 2012.
עכשיו ברשותכם אחזור להתפייטות שלי: זה היה קיץ מוזר כאן בתל אביב, מן חרדה לא ברורה, מן כאב חד שמפלח את החזה ואת המצח בכל יום שעובר על חברים ועל החרא מצב הזה שנקלענו אליו. לא יודע מה איתכם אבל לי אישית לא היה קיץ השנה, וגם כשביליתי בים או בשמש זה לא הרגיש לי אותו הדבר, האלבום הזה הצליח פתאום, באמצע חודש ספטמבר, רגע לפני ראש השנה, להרגיש כמו קיץ על החול עם שמש ששורפת לי את כל המצח, אדים של אלכוהול שמטשטשים אותי, ובעיקר – שלווה. אני בכלל לא איש של קיץ. אני יותר טיפוס של חורף. מעדיף את ברלין על אל.איי, מסיבה בעיר ולא בטבע, אבל השנה באמת שגם אני הייתי זקוק להפשרה קטנה שלא קיבלתי לצערי. בואו איתי, בואו למצוא יחד את הקיץ שגנבו לנו כמה גנרלים, הוא ממש כאן מעבר לפינה בתוך 43 הדקות הנפלאות שנקראות worship the sun, להעריץ את השמש. כן, היש שם טוב מזה לאלבום הקיץ האולטימטיבי?
לפני כחודש, עם שחרורו של האלבום החדש של ההרכב ועם פרסום ההודעה על הגעתם לארץ, התרגשתי. באמת שהתרגשתי. מצד אחד התרגשתי על עצם הגעתם, ועוד בטיימינג כזה ואחרי קיץ כזה, ומעבר לכך התרגשתי לחזור הביתה בשעה 3:00 אחרי משמרת ולשמוע לראשונה את האלבום שהזמנתי מבעוד מועד. הכל כבר היה מוכן, ישבתי לי בבית, עבדתי על המחשב וכשלחצתי פליי לראשונה על הטראק הראשון באלבום (da vida vozֿ)
הרגשתי משהו שונה. פתיחה מהוססת של 8 שניות עם רעש לבן לא ברור ומשם לניסורי גיטרה חדים, כואבים, דידקטיים ואז כאילו עמוק בתוך כל הבלאגן והרעש כאילו סיימון וגרפונקל מתארחים בשיר הזה נכנסת לה שירה הרמונית מלווה בגיטרות אקוסטיות חמות, ריפים מדויקים וכלי הקשה מיוחדים. כבר כאן היה לי ברור שאני אתאהב באלבום הזה ואחזור ואפילו לקצת להעריץ את השמש.
מיד לאחר מכן הרביעייה לא מרפה ומשחררת עלינו כטראק שני את השיר המעולה had it all שיצא כבר בשנה שעברה על גבי תקליטון 7". לטעמי האישי, ומניסיוני הדל, כאשר אמן פותח אלבום שני עם כל כובד המשקל של אלבום הביכורים בצורה כל כך חד משמעית יש פה אמירה חדה מאוד. אללה לאס באו לעשות את העבודה ולסיים בהצטיינות, הם לא השתנו אלא השתפרו, המנעד המוסיקלי שלהם התרחב, כלי נגינה חדשים נכנסים להרמוניה ביחד עם היכולות הווקליות המרשימות מאוד של חברי ההרכב וכך הם מצליחים להפוך את וורשיפ דה סאן לאלבום מושלם לכל מצב, לטיול עם הסקייט בשכונה, נסיעה על אופניים בשקיעה או אפילו סתם שאכטה עם חברים בסלון.
השירים של ההרכב הם לא שירי האהבה, הם אולי מדברים על אהבה ועל יחסים של בינו לבינה אך הם מפנים אצבע מאשימה ודוחפים אותה היישר לתוך העין ברוב השירים שלהם, כאילו כותבים מכתבים לכל מיני אנשים בהם הם שוטחים בפניהם את דעתם ולא מחכים לתשובה הם פשוט רוצים לפרוק קצת. באלבום הזה יש כמה שירים קודרים יותר כמו buffalo nickel המתיך יחדיו פאוור קורדז מלוכלכים עם שירה הרמונית/שמיימית של חברי ההרכב ויש גם שירים שמחים יותר כמו השיר הנועל את האלבום every girl המרגיש לי לעיתים כמו שיר של הרולינג סטונס בתקופה של סטיקי פינגרז והוא בעצם מרגיש כמו הדרן לכל האלבום הנפלא הזה. האללה-לאס לא מפחדים להראות לנו שהם גם מוזיקאים בחסד, ומשלבים, בדומה לאלבום הקודם, שני קטעי סרף אינסטרומנטליים יפיפיים ונוגים שפשוט זורקים לכם את המוח היישר לווניס ביץ' לצד כל האנשים השמחים של העיר. אחד מהם מספר בשמו על גלריית פרוס של אנדי וורהול שפעלה באל.איי, לא מהגלריות המפורסמות שלו אך עדיין מקום בו היה יושב ויוצר יחד עם חבריו באחת התקופות הצבעוניות והשמשיות ביותר שידעה התרבות העולמית.
האלבום הזה גורם לך להישאר כאן אבל להרגיש שם, ממש כמו מחאת המילקי רק בלי לזוז מהספה, לדמיין שאנחנו במקום טוב יותר אבל שזה ישאר בגדר הדמיון, בגדר המוסיקה והתחושות שהיא יוצרת בנו למשך 43 דק' בהם ניתן לפסוע ברחובותיה שטופי השמש של לוס אנג'לס קליפורניה בחולצה פתוחה, משקפי שמש ומבט של "אני יכול לקנות אותך ילד", הכל חם יותר, נעים יותר, כולם מחייכים אלייך אבל אתה עדיין כאן בעיר והנה תיכף מתחיל לו החורף וזה פחות כיף עכשיו.